אפס הוא ריק. פוטנציאל גלום ולא ממומש. הבטחה. הוא דרך שעוד לא התחילה. הוא תקווה ופחד.
אחת הוא מושלם אך בוסרי. הוא הוא התגשמות החלום רגע לפני שהוא מקבל תפנית. הוא עולם ומלואו אך בודד ופגיע.
שתיים הוא מורכב. הוא מוכן להכל. הוא חכם ומתוחכם. הוא נבנה על בסיס הניסיון של קודמיו וכן מכיל אותם. הוא לא לבד. הוא חזק ויציב, אך נפיץ. הוא יודע שהוא צומת דרכים. מכאן, גם הדרך למעלה וגם הדרך למטה ממש במרחק נגיעה. שתיים הוא המקום ממנו עושים את הקפיצה.
המחשבה הגיעה אלי תוך כדי תכנון מערכת שצריכה להתממשק מול מקורות מידע רבים. ללא אף התממשקות המערכת פשוטה להפליא אך לא שמישה. היא רק טומנת בחובה את פוטנציאל הרעיון.
עם הוספת ההתמשקות הראשונה המערכת כבר שמישה במידה מסוימת, מממשת באופן מלא אך מינימלי את הייעוד שלה ועדיין אי אפשר להגיד שהיא מורכבת או מסובכת.
המעבר בין התממשקות אחת לשתי התממשקויות לעומת זאת הוא כבר תהומי, זהו המקום שבו המערכת מתבגרת, מתחשלת ומתייצבת. היא מראה שמכאן והלאה יש לה את מה שצריך כדי לתמוך בעוד ועוד התממשקויות. היא יכולה לעמוד בייעוד שלה.
קפיצת הדרך בין אפס לאחת היא גדולה, בין אחת לשתיים היא תהומית, אך משתיים והלאה העלייה כבר מתונה מאוד.
אני מניח שהרעיון נכון גם לתחומים רבים נוספים כגון לקוחות, ספקים, מוצרים ולמעשה כל דבר המצריך מאיתנו תמיכה (מערכתית, לוגיסטית או ניהולית) במספר רב של ישויות הנמצאות תחת אותה קטגוריה תפעולית.
,אם כך, אני חושב שאם ידוע שזה המצב, יש לנסות להגיע לשתיים כמה שיותר מהר. אחרת אנחנו עלולים לחיות בתוך בועה שעלולה להתפוצץ לנו אחרי שהשקענו יותר זמן ומשאבים ממה שהיינו רוצים.
אז ככה 