בימים האחרונים אני אוכל הרבה יותר שוקולד משהייתי רוצה. זו תופעה שלא קרתה לי כבר זמן רב. הסיבה – פתאום יש לי שוקולד בבית!
נזירים בודהיסטים אוכלים שתי ארוחות ביום – ארוחת בוקר וארוחת צהריים. את ארוחת הצהריים הם מסיימים עוד לפני השעה אחת. כשחקרתי את הסיבה לכך הופתעתי לגלות שהיא כלל לא בריאותית או סגפנית. הבודהה הבין שרוב הפעילויות שאליהן הוא ״נופל״ – ה״פיתויים״, מתרחשות בשעות הערב, וקל יותר להימנע מהן אם לגוף אין אנרגיה. מכיוון שאוכל הוא מקור האנרגיה העיקרי של הגוף, הוא הסיק שוויתור על ארוחת ערב יעזור לו לעמוד בפני הפיתויים האלו.
מה הקשר בין הסיפור של השוקולד לסיפור על הבודהה? כוח רצון.
בואו נשים את הדברים על השולחן – אין לנו כוח רצון.
כמות ההחלטות הטובות שאנחנו יכולים לקבל ביום, אשר מצריכות אותנו להתגבר על גירויים ופיתויים, היא נמוכה מאוד עד אפסית ועדיף לנו לקבל את העובדה הזאת מאשר להילחם בה.
אנחנו לא גיבורים גדולים ואנחנו גם לא צריכים להיות. המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו מהבחינה הזו היא לארגן לעצמנו סביבה שתתמוך בהחלטות שאנחנו רוצים לקבל.
הבודהה לא רצה ליפול בפיתויי הלילה ולכן יצר סביבה שבה הוא עייף בערב וכך קל לו יותר לעמוד בפיתוי. אם אני רוצה להפסיק ליפול בפיתוי השוקולד אני צריך לדאוג שלא יהיה לי שוקולד בבית.
הכי קל לעמוד בפני פיתוי שלא קיים והכי קל לקבל החלטה טובה כאשר אין בכלל החלטה לקבל.
אז ככה 