כדי שנוכל לראות, גלי אור היוצאים ממקור כלשהו פוגעים באובייקטים בסביבה, נשברים ומתפזרים לכל הכיוונים. חלק מהם מגיעים אל רשתית העין שלנו, מתורגמים לגלים חשמליים, עוברים במערכת העצבים ומפוענחים על ידי המוח. כלומר כל החוויה הוויזואלית שלנו, שמרגישה כאילו היא מחוץ לנו, למעשה, מתרחשת בתוכנו.
באופן דומה, צלילים, ריחות, טעמים ותחושות הם ״תוצר״ של המוח. כל מה שאנחנו יכולים לחוות, קורה אצלנו בפנים. המוח לא מבדיל בין מה שאנחנו רואים לבין מה שאנו יכולים לדמיין בצורה מוחשית.
אם כך, כל החוויה שלנו היא סובייקטיבית ואינדיבידואלית. שני אנשים שיעמדו באותו המקום ויצפו באותו מחזה באותו זמן יראו אותו בצורה אחרת. גם בגלל שהם לא עומדים בדיוק באותה נקודה וגם, ובעיקר, בגלל שאין להם את אותן מחשבות, זכרונות, דעות ובאופן כללי, הם לא אותו אדם ואין להם אותו המוח. הם יפענחו את אותה חוויה באופן שונה.
אנחנו תמיד רואים את העולם דרך זוג אחד של משקפיים שהוא אך ורק שלנו. לאף אחד אחר אין את אותם המשקפיים. איך, אם כך, אפשר בכלל לצפות שעוד מישהו ירגיש ויחשוב בדיוק כמונו?
אמפתיה בעיני היא בדיוק האומנות של מציאת זוג משקפיים הדומות מאוד לאלה של מי שאנחנו מנסים להבין, וזוהי אומנות של ניסוי וטעיה. היא לא קלה ודורשת המון רגישות ותשומת לב. אך אם נצליח למצוא זוג משקפיים דומה מספיק, נצליח לראות את מי שעומד מולנו חד וברור, כמעט כמו שהוא באמת. וזה המון.
אז ככה 