למה לפעמים הזמן עובר במהירות כה רבה שרק ממצמצים והוא נעלם, ואילו פעמים אחרות אפילו דקה מרגישה כמו נצח?
הציפייה והכמיהה לרגע אחר היא זו שמעוותת ומותחת את הזמן. המחשבה הטורדנית שמשהו בעתיד יכול לגרום לסיפוק רב יותר מנתקת אותנו מחוויית הרגע הנוכחי ומעבירה אותנו למימד אחר שבו הזמן עומד מלכת. כל שנייה שעוברת היא עוד מכשול בדרך ליעד עתידי נשגב שמרגיש כאילו לעולם לא יגיע.
ריכוז מלא בעשייה לעומת זאת משאיר אותנו נוכחים באופן מלא ונטועים בציר הזמן שמתקדם תמיד באותו הקצב ולעולם לא עוצר. כמו ילדים שמשחקים, או מוזיקאים שמופיעים. המחשבה לא נודדת קדימה, לעתיד, אלא לעומק, אל תוך החוויה. במקום הזה, הכל מתקדם בקצב שלו, הכל זורם, כמו מים בנהר שממשיכים לזרום באותו הכיוון, גם אם יש מכשולים בדרכם.
זהו מקום שאפילו תחושת ה״אני״ יכולה להעלם בו, ולא סתם נוטים להשתמש בביטויים כמו ״איבדתי את עצמי בעבודה״. המיקוד בעשייה ובחוויה כה גדול עד שניתן לאבד את תחושת העצמי וכל מה שנשאר הוא בדיוק מה שקורה באותו הרגע.
איך יכול להיות שהמצב הזה, שהוא כל כך טבעי וטריוויאלי, הוא גם כל חמקמק ונשגב? אני מאמין שהסיבה היא שהוא דורש מאיתנו כניעה מלאה. לא כניעה ממקום של תבוסה, אלא כניעה ממקום של הבנת טבע הדברים, טבעו של הנהר. אך כדי להיכנע בצורה כזו, לתת לנהר לסחוף אותנו בלי מאבק, צריך המון ענווה, שכיום, לי לפחות אין.
אז ככה 