כולנו, בשלב מסוים, צריכים לנהל את עצמנו. עלינו להיות גם המתכננים וגם המוציאים לפועל. במקרים כאלה אנו נדרשים לחבוש שני כובעים שונים בתכלית, והתעלמות מדרישה זו עלולה להיות מבלבלת, מפחידה ומשתקת.
כאשר אנחנו נדרשים לתכנן, השאלה המרכזית שצריכה להוביל אותנו היא ״מה?״. תשומת הלב שלנו מופנית ל״מה צריך לעשות?״, ״מה יכול לעבוד טוב יותר?״ ו״מה המטרה שלנו?״. הראש צריך להיות נקי ממגבלות, מחסמים ומחששות. החשיבה היא חשיבה ארוכת טווח וההחלטות שמתקבלות משנות לעתים רחוקות.
הדרישה לביצוע, לעומת זאת, מתרכזת בשאלה ״איך?״. בשלב זה עלינו להסתכל על התוצאות של שלב התכנון ולגבש תוכנית פעולה. ״איך להשיג את המטרה?״, ״איך להתגבר על המכשולים?״ ו״איך לייעל את התהליך?״ הן שאלות המתאימות לשלב זה. כאן יש להיכנס לפרטים ודקויות ולבצע כל משימה על הצד הטוב ביותר. הקצב כאן הוא מהיר, ייתכן שדרך הפעולה הנוכחית לא משיגה את התוצאה הדרושה, ועדיף לנסות דרך פעולה אחרת.
חוסר היכולת להפריד בין השלבים והתפקידים השונים הוא מסוכן. תכנון תוכניות עם השאלה ״איך?״ בראש עלולה לחסום את היצירתיות ולהציב גבולות שלא רצויים בשלב זה.
לעומת זאת, התעסקות יתרה ב״מה״ בשלב הביצוע עלולה להסיח את דעתנו מהמשימה שיש לבצע.
מה לעשות? לתכנן תוכניות כאילו מישהו אחר הולך לבצע אותן, גם אם זה נכון וגם אם לא. לפרק את התוכניות למשימות קטנות בעלות היקף מצומם וממוקד. לקחת פסק זמן קצר כדי לעזוב את תפקיד המתכנן ולעבור לתפקיד המבצע ולהתחיל לתקוף את המשימות, אחת בכל פעם, וכל אחת מהן לבצע כאילו זו המשימה היחידה שיש לבצע.
אז ככה 