נמאס לי

בשנות ה-60 פרופסור רוברט הית׳ הוביל מחקר שבו הוא אפשר לאנשים לגרות אזורים מסוימים במוח ובכך לייצר עבור עצמם תחושות שהם רצו: שמחה, פחד, גירוי מיני צחוק וכו׳.
באופן מפתיע האזור שהגיע למקום הראשון באהדת קהל הנחקרים הוא האזור שיצר תחושה של תסכול וכעס קלים.

איך יכול להיות שמבין כל התחושות האפשריות דווקא תחושה של כעס ותסכול קלים היא כה אהודה?

השערה רווחת היא שהתחושה הזו קשורה קשר הדוק למערכת התגמול של הגוף (ובעיקר הורמון הדופמין). כלומר התחושה הזו, שעל פניו נראית לאו דווקא נעימה, גורמת לנו לתגמול גדול.

כשחושבים על כך, לתופעה הזו יש הגיון. למידה, השתפרות, לחימה והתגברות על קשיים הן כולן פעולות הצומחות מתוך אדמה של תסכול וכעס ברמה מסוימת. ללא פעולות מסוג זה אף זן חי לא היה שורד ובטח שהמין האנושי לא היה מגיע לאן שהגיע. זהו צורך הישרדותי.

אם כך, למה נמאס לנו כשמסתכל וקשה? או להפך, למה נמאס לנו כשכבר התגברנו על הקושי והגענו לנחלה? בעיני התשובה היא במינונים.

אם הקושי גדול מדי נרגיש תסכול רב מדי וחוסר מסוגלות. לא נקבל את תחושת התגמול המדוברת ונפרוש.

אם הקושי קטן מדי, הסיפור הוא דומה, אין מספיק אתגר ולכן אין מספיק תסכול וכעס כדי ליצור את אותה התחושה.

כדי ליצור את התחושה הזו, של תסכול וכעס מתונים, עלינו לדאוג להיות תמיד במקום שהוא מאתגר, מחוץ לאזור הנוחות מחוץ לגבול היכולת אך עדיין בהישג יד. והתחושה הזו, מסתבר, היא מנוע התקדמות.