אני יושב בחנות כלי נגינה מול קיר המעוטר בעשרות גיטרות בשלל צורות וצבעים. אני ניגש לאחת הגיטרות, אדומה צרה וארוכה. אני מחבר אותה למגבר, מרגיש את המשקל שלה עלי כשהיא נחה על הרגל, את התנגדות המיתרים על האצבעות ואת המרקם של הצוואר המשוח לכה על היד. אני שומע את הצליל הצורם של החשמל כשאני מדליק את המגבר, ואז שקט. אני מתחיל לפרוט על המיתרים ומיד מרגיש את רטט הצלילים עובר מהידיים לכל הגוף, אני שומע את הצלילים הגבוהים מסמררים את השיער ואת הנמוכים מכים בבטן. זאת בדיוק הגיטרה שאני רוצה.
אני מסתכל על תג המחיר ורואה מחיר גבוה, אבל יש יקרות ממנה, יקרות בכמה מונים. איך אפשר לעלות עוד מכאן? אני חושב לעצמי. כמה כבר אפשר להתעלות על איכות הגיטרה הזאת כך שהיא תהיה שווה שניים או שלושה מונים יותר?
הרבה אני תוהה באיזה שלב אני מפסיק לשלם על איכות וערך שאני מקבל ומתחיל לשלם על דברים אחרים כמו שם, מותג, עטיפה, סיפור רקע ויחסי ציבור.
לרוב יש טווח מסוים שבו ככל שהמחיר עולה האיכות עולה, וזה נכון לכל מוצר. החומרים איכותיים יותר, הגימור נקי יותר, יותר זמן ומחשבה הושקעו במוצר וכל ההבדלים ניכרים. אך החל משלב מסוים הבדלי האיכות מצטמצמים ואף נעלמים. אם הבדלים אכן קיימים אז רק יחידי סגולה שמים לב אליהם. אם לא אז המוצר כבר מיועד לאנשים שקונים סיפור יותר מאשר שהם קונים מוצר.
אז ככה 