השעה היא שבע וחצי בבוקר. את ארוחת הבוקר כבר מזמן סיימנו לאכול. רוח נעימה נושבת. אם השמש הייתה מעט חלשה יותר יכול להיות שהיה לי קצת קריר. כל אחד מאיתנו לוקח את הציוד הנדרש למטלות היומיות שלו ומתחיל לעבוד – יש לנקות ולטפח את המנזר. אני כמו שאר הנזירים מתארגן, לוקח ענף המזכיר לי ענף של עץ תמר ומתחיל לטאטא את המדרכה.
לאחר זמן מה המאסטר מתקרב, נעצר מולי ושואל: ״מה אתה עושה?״. בבלבול מסוים אני אומר לו שאני מנקה את המדרכה, את זה הרי קשה לפספס. אני רואה על פניו זווית של חיוך ממזרי. ״אתה עושה מדיטציה״ הוא אומר לי בנימה של מורה המראה לתלמיד היכן טעה.
הוא הסביר לי שמבחינתם, נזירי הזן הבודהיסטים, יש שני סוגים של מדיטציה. סוג אחד הוא הסוג שכולנו מכירים, הסוג שבו אנו יושבים על כרית ולא עושים דבר. לסוג הזה של המדיטציה הוא קרא מדיטציה של אפס מחשבות. אך מסתבר שישנו סוג נוסף, וזוהי מדיטציה של מחשבה אחת.
למעשה המדיטציה הזו היא ההתנהלות השגרתית, היומיומית, אך עם דגש על היכן התודעה שלנו נמצאת – במה אנחנו מתרכזים. אם בזמן שאני מטאטא את הרצפה אני לא מוסח, ומרוכז כולי בטיאטוא הרצפה, אני למעשה עושה מדיטציה.
מדיטציה היא לא מעשה קדוש, נשגב או רוחני. היא מעשה פשוט וארצי שנועד להדק את הקשר שלנו לעולם כפי שהוא, לרגע הזה כפי שהוא. לעומת מדיטציה, הרגע הזה הוא כן קדוש, הוא יקר מפז, הוא אחד ויחיד. מעולם לא היה עוד כזה ולעולם לא יהיה עוד כזה והוא ראוי לכל תשומת הלב שלנו, בכל רגע מחדש. מעולם הרי לא חיינו רגע שהוא לא אותו הרגע…
אז ככה 