שלוש וחצי שעות נסיעה על אופנוע בדרכי כורכר עקלקלות. עליות, ירידות, סיבובים ופניות סוחטים כל טיפת אנרגיה אשר מיד מתמלאת חזרה מהנוף והריגוש שבמסע. ריחות מדורה ורפת מברכים את הכניסה לכפר הקטן. ילדים יחפים משחקים בכדור, גברים חורשים שדות ונשים נושאות סלים. הכפר נראה כאילו הזמן עובד בו בקצב אחר: איטי ומפויס. פרץ מחשבות מסיח את הדעת: איך הם מסתדרים? האם הם לא רוצים מקררים? תנורים? פלאפונים? מזגנים? מה אפשר לעשות כדי לעזור להם להתקדם?
יש לנו נטייה להניח שמה שחדש הוא טוב יותר, שמה שאנחנו יודעים ואחרים עוד לא, יכול רק להועיל להם. שלילד שרץ יחף ומשחק בכדור חסר משהו שלנו יש להציע לו. איזו יהירות.
קשה לי לחשוב על דבר אחד שיש לי להציע לאותו ילד שרץ יחף שבאמת ישפר את חייו. יש לו אוכל, קורת גג, משפחה אוהבת, חברים והמון שמחת חיים. מה עוד הוא צריך?
יכול להיות שהוא ירצה יום אחד משהו מהדברים האלה שיש לי להציע לו. אם כן, מן הראוי שתהיה לו הזכות והיכולת להשיג אותם; אך רק אם הוא ירצה.
עד אז אני מעדיף לא להיות מיסיונר. לא לקבל החלטות בשביל אחרים כאילו אני יודע מה טוב עבורם יותר משהם עצמם יודעים. לא לחשוב שמה שאני יודע נכון בעוד מה שהם יודעים הוא שגוי. פשוט להיות צנוע יותר.
אז ככה 