אני יושב על כיסא לצד מגרש הכדורסל. אני מזיע, הרגליים שלי רועדות והרקות כואבות. אני מותש ואני אפילו לא משחק. על צווארי תלויה משרוקית ועל גב חולצתי מתנוסס בגאווה שם קבוצת הילדים אותה אימנתי בקייטנה. אלעד מגיע, מאמן מנוסה ממני. הוא אומר לי אני אקח את זה מכאן, הוא כנראה ראה שאפסו כוחותיי. הוא מתקרב לקבוצת הילדים המתרוצצים שהצליחו, ללא מאמץ מיוחד, לרוקן ממני כל טיפת חיים. אני רואה שהוא מדבר עם בועז וחושב לעצמי ״הוא לא יודע לאיזה בור הוא הכניס את עצמו״. אם יש ילד אחד שרק מלראות אותו כבר הייתי מתחיל לרעוד זה בועז. הוא פצצה של אנרגיה, חוצפה, תחרותיות וילדותיות. לפתע אני רואה את בועז דואג לאסוף את כל הילדים במעגל סביב אלעד ודואג שכולם, כולל הוא עצמו, יעמדו בשקט ויחכו להוראות המדריך. הייתי בהלם.
לאחר האימון שאלתי את אלעד איך הוא עשה את מה שעשה, מהו אותו כישוף שהוא הטיל על בועז? אלעד לימד אותי את הכישוף, והוא הרבה יותר פשוט משאי פעם יכולתי לחלום. הוא העניק לו אחריות.
אנשים נוטים להרגיש מחויבות גבוהה יותר כאשר מעניקים להם אחריות וסומכים עליהם. זהו סוג של נבואה שמגשימה את עצמה. הרי אם מישהו מאמין מספיק שאני יכול להיות אחראי על ביצוע המשימה, כנראה שבאמת יש לי את היכולת לעשות זאת.
למעשה המשימה היא כבר לא משימה ש״הטילו עלי״ היא המשימה שלי. אני אחראי עליה. השם שלי רשום עליה, ומעתה והלאה לי חשוב שהיא תתבצע על הצד הטוב ביותר.
הענקת אחריות שכזו תורמת לשני הצדדים. הצד המעניק מקבל את ה״חופש״ מאותה המשימה או האחריות שהייתה בידיו. הצד השני מקבל חיזוק בדרך בה הוא הולך והזדמנות להראות שההחלטה להעניק לו אחריות הייתה נכונה.
למי אתם יכולים להעניק יותר אחריות?
אז ככה 