אני לא הולך עם כפכפים. אותן סנדלי אצבע פשוטות שאפשר למצוא פחות או יותר בכל מגירת נעליים בארץ, אין לי כאלה. לא כי אני מנסה להיות שונה ולא כי יש לי בעיה עם איך שהן נראות. הסיבה שאין לי כפכפים היא שמישהו, אני לא זוכר מי, אמר לי מתישהו, ואני לא זוכר מתי, שלא כדאי לי ללכת עם כפכפים.
אחת לכמה זמן, אני נתקל במידע שמוצג בפניי בצורה הנכונה, בדיוק בזמן המתאים וכנראה על ידי האדם הנכון, שברגע אחד משנה אותי.
כן, ערכתי בדיקות לגבי הכפכפים ואכן גיליתי שהן עוול אורתופדי ועונש פיזיולוגי, אבל הן היו לשם יציאה מידי חובה. כבר באותו הרגע שאותו אדם בירך אותי במתת הידע הזו ידעתי שלעולם לא אנעל עוד כפכף.
המידע החדש התחבר לאדם שרציתי להיות באותו רגע (אתלט בריא) ודיבר בשפה שאני מבין (היגיון של תנועת כף הרגל). מכאן השינוי היה מהיר ובלתי נמנע. כל שנותר לי לשאול את עצמי היה ״איך לא ידעתי את זה קודם?״.
אני אוהב את רגעי ה״איך לא ידעתי את זה קודם?״. הם נקודות מפנה שלרוב לוקחות אותי למקומות חדשים ומעניינים ופותחים בפניי כיווני חשיבה ודלתות שלא ידעתי שהיו קיימים. עם זאת, חשוב לא לפסוח על שלב אימות הנתונים.
בעולם הדיגיטלי והמהיר בו אנו חיים מידע חדש מציף אותנו בכל רגע, ולא תמיד למי שמציף את המידע יש את טובתנו בראש מעייניו. פיקחו עיניים, תלמדו, אך תבדקו במשנה זהירות איזה גל של מידע סוחף אתכם איתו.
אז ככה 