מלאו דלי במים. הפשילו שרוולים ותתחילו לערבל את המים. תעמידו פני אל וצרו בתוך הדלי סערה של ממש. כעת תוציאו את היד מהדלי. אם תחכו דקה או שתיים תגלו שהמים חזרו להיות שקטים ואתם חזרתם להיות רק בני אדם.
באופן פרטי, כל אחד מאיתנו, חשוב הרבה פחות ממה שאנו נוטים להרגיש. אני עוד לא שמעתי על האדם שבהולכו השאיר בור כה עמוק שלא ניתן היה למלא או שהעולם עצר מלכת כי לא ידע כיצד ימשיך ללא אותו אדם.
אפילו האנשים להם אנחנו החשובים ביותר ימשיכו בחייהם גם בלעדינו ועל אחת כמה וכמה מקום העבודה, העיר, המדינה שלנו כולם יסתדו גם אם לא נהיה שם בשבילם.
אני מוצא ברעיון הזה פרספקטיבה, נקודת מבט צנועה ומרגיעה. משקל העולם לא יושב לי על הכתפיים. יש לי את הזכות לעשות, לתרום ולאהוב איפה וכמה שאני רק יכול – לטובתי, לטובת האנשים החשובים לי, לטובת הקהילה שלי וגם לטובת האנושות כולה, אך רק עד כמה שאני יכול. כל מה שמעבר הוא כבר לא בשליטתי, ובכנות, כנראה גם לא עד כדי כך חשוב.
אז ככה 