״קדימה! רק עוד אחד!״ אני שומע קול עמום מדבר אלי מלמעלה. כל הגוף שלי רועד, הידיים כואבות והזיעה נוטפת ממני בזרימה שלא הייתה מביישת פלגים מסוימים של נהר הירדן. ״יש לך את זה!״ צועק עלי הקול ומשכנע אותי. אני סוחט את הזרועות בשכיבת שמיכה נוספת ואחרונה. אותו הקול שיכנע אותי לבצע יותר משבע שכיבות שמיכה אחרונות שכאלה.
אני בטוח שאם באותו שלב בו הרגשתי שכבר אין בי עוד כוח, אותו הקול היה אומר לי לבצע עוד שבע שכיבות שמיכה, לא הייתי מאמין שזה אפשרי ומוותר מראש. אולם באופן משונה, לא היה רגע בו לא האמנתי שיש בי הכוח לבצע רק שכיבת שמיכה אחת נוספת.
המחשבה קדימה יכולה לשתק, במיוחד כשעולה תחושת עייפות ושובע מהדרך הארוכה. לעתים קשה להאמין שיש בנו הכוח להמשיך כשמולנו עומדת הדרך שעוד עלינו לעבור, אולם תמיד קיים הכוח לצעוד רק עוד צעד אחד נוסף, אחריו כבר נצבור כוח לצעד הבא.
אז ככה 