עם צאתו מהבית לראשונה מאז הפציעה, החל ניית׳ן אלגרן לשים לב שהחיים פה לא דומים לחיים שהכיר. הקצב הוא אחר, איטי יותר, אף אחד לא ממהר לשום מקום ואין דבר שנעשה בחופזה. להפך, נראה שכל תנועה, אפילו פשוטה ובסיסית כמזיגת מים, נעשית בתשומת לב מלאה, כאילו הייתה טקס.
ניית׳ן אלגרן, גיבור הסרט ״הסמוראי האחרון״, נשלח ליפן כדי ללמד את הצבא מלחמה ובמקום זאת למד מהסמוראים שלווה.
הוא גילה שהשלווה מזדחלת פנימה עוד קצת בכל פעולה מודעת.
כל תנועה מכוונת, שיחה קשובה, כוונה טובה ומכבדת וכל מחשבה צלולה מספקות אי נוסף של יציבות ומודעות אשר נאספים, ואט אט הופכים לקרקע בטוחה.
האם יש משהו בחיינו שראוי לפחות מתשומת ליבנו המלאה?
אז ככה 