כשהייתי ילד נהגתי לקחת כדור וללכת לבד למגרש הכדורסל. ברגע שהייתי מגיע למגרש הרגשתי כאילו אני נכנס לאולם לקראת המשחק החשוב ביותר של חיי. אוהדים ממלאים את היציעים, העיתונאים מתנפלים על השחקנים ואווירת חג ממלאה את המגרש. מאותו רגע המשחק שודר וקול של פרשן ליווה אותי. בראש שלי שמעתי את השבחים, הביקורות והניתוחים של כל מהלך שעשיתי, מה שכמובן גרם לי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי על המגרש באותו רגע.
כבר שנים לא שמעתי את קול הפרשן מלווה אותי בצורה מוחשית וברורה כמו שליווה אותי אז, בתור ילד במגרש הכדורסל. כשאני חושב על זה, אני רוצה להחזיר אותו. אני חושב שהוא תרם לי, שהוא עודד אותי להיות טוב יותר, נתן לי מוטיבציה ועזר לי לדמיין את עצמי מגיע לגבהים שאפילו לחלום עליהם היה לי קשה.
אני בטוח שגם היום, הפרשן שלי יכול להועיל לי. אני צריך לעמוד בסטנדרטים מסוימים כדי להשביע את רצונו את הפרשן. לקבל החלטות טובות, לעזור לאחרים, להיות אמיץ ולא לוותר לעצמי. אני רוצה להיות הגיבור של הסרט שאני חי בו, לא אנטיגיבור.
איך היה נראה סרט בו אתם הכוכבים? מה היה הפרשן אומר?
אז ככה 