״משהו מוזר מאוד קרה עכשיו״ חשבתי לעצמי. חברה חלפה על פניי והראש שלי נשאר שקט. לא היה המתח הזה שעולה רגע לפני שפוגשים מכר. אותו הקול שחושב ״מי יגיד שלום ראשון?״ או שחושב איך לפתוח את השיחה, האם תהיה לחיצת יד? חיבוק? נשיקה? שום דבר מזה לא היה קיים. היה פשוט שקט.
זהו היום השלישי בסדנת השתיקה ואני מוצא את עצמי נהנה מהשקט. עצם הרעיון שלא ניתן לדבר האחד עם השנייה מקטין ומעלים את כל המחשבות והמתחים הכרוכים בתקשורת הבין אישית. מדהים לראות גם כמה מהר זה קורה.
אני לא אדם לחוץ, וגם לא נרתע במיוחד ממפגשים חברתיים, ועדיין הופתעתי לגלות כמה שונה אני מרגיש כשמורידים את האפשרות לשיחה מהפרק.
העולם הופך אט אט להיות כמעט כמו סרט המוקרן לי בתוך הראש ואני רק צופה. משוטט בין השחקנים, הבמאים והתפאורה. לא מושך תשומת לב, אלא רק נהנה מהמשחק.
מעניין אם אפשר להיות הצופה של אותו הסרט גם בלי מגבלת השתיקה.
אז ככה 