הוא סיים את הלגימה האחרונה מבקבוק הקולה שלו, פסח על פני עמדת מיחזור הבקבוקים, פתח את הפח והשליך אליו את הבקבוק הריק.
רגע לפני שהוא פתח את הפח הערתי לו ״יש פה לידך עמדת מיחזור״. לאור העובדה שהוא לא השתמש בה, אני מניח שההערה שלי לא השפיעה עליו במיוחד. בעצם זה לא לגמרי מדויק. לאחר שהשליך את הבקבוק לפח הוא פנה אליי ובצורה לא לבבית במיוחד הודיע לי שהוא לא פנה אלי ואני יכול ללכת להתעסק בענייני.
נותרתי המום ועצוב. לא יכולתי לתאר לעצמי שמישהו יבחר בחירה שכזו. אני יכול להבין את ההחלטה לא להשקיע במיוחד וללכת לעמדת המיחזור אלא להשתמש בפח הקרוב, גם אני חוטא בה לפעמים, אך זה לא היה המקרה. עמדת המיחזור אף הייתה קרובה ונגישה יותר.
אני מנסה להבין ולנתח את המקרה. אני אוהב לצאת מנקודת הנחה שאנשים לא עושים רע במכוון. אני מניח שאפשרות המיחזור כלל לא עלתה בראשו. הוא לא מודע לה ולכן עמדת המיחזור בוודאי לא עלתה בתודעתו כשהוא פסח על פניה. אני מסרב להאמין שהוא קיבל החלטה נחרצת לא למחזר על פני כן למחזר.
כשפניתי אליו והערתי לו שיש כאן עמדת מיחזור בוודאי פגעתי בו, אולי נשמעתי תקיף והארתי אותו באור שלילי. כעת כבר לא השארתי לו דרך מילוט, הוא נכנס למקום פגיע ומשם תקף אותי חזרה.
אנשים לא אוהבים להיחשף בחולשתם, בוודאי לא בפני זרים. ״מי הוא בכלל שיעיר לי״ היא תגובה טבעית במקרים האלה. אולי יכולתי אני להתנהג אחרת? לבקש לקחת ממנו את הבקבוק ולקחת אותו בעצמי לעמדת המיחזור, או אולי לפנות אליו בקול פחות תקיף?
בכל מקרה אני מקווה שאחרי המקרה הזה הוא לא ייפסח שוב על עמדת המיחזור בלי לשים לב. אני מקווה שבפעם הבאה יהיה כבר קול פנימי שיזכיר לו שיש כאן עמדת מיחזור. אני מקווה שהוא יבין שזה לא הוא נגדי, או הוא נגד הטבע אלא שכולנו אחד ואנו ערבים זה לזה גם בבחירות קטנות כמו לאן להשליך את בקבוק הפלסטיק.
אז ככה 