״מי אתה?״ שאל אותי טן-דיאם. לאחר מחשבה קצרה עניתי בביטחון ״אני תם״. הוא ניסה לדחוק אותי קצת יותר ושאל שנית ״זה רק השם שלך. אני רוצה לדעת מי אתה?״. כעת כבר הייתי מהוסס יותר, כבר לא הייתי בטוח מה עלי לענות. ״לא יודע״ השבתי.
״האם אתה הגוף שלך?״ הוא המשיך. הרעיון היה מסבר אוזן ולכן הנהנתי בהסכמה. ״ואם עכשיו תאבד את אחת האצבעות, האם כבר לא תהיה אתה?״. אני עדיין אהיה אני, חשבתי לעצמי, ולכן עניתי בשלילה – אני לא הגוף שלי.
״ומה לגבי מחשבות? האם אתה המחשבות שלך?״. כבר התחלתי להבין את כיוון השיחה ובכל זאת נטיתי להאמין שאני המחשבות שלי. ״ומי אתה כאשר יש לך מחשבות סותרות?״. נותרתי מבולבל. לא הצלחתי להיאחז אפילו בדבר אחד שהוא אני.
ככל שהעמקנו סתרנו עוד ועוד אפשרויות למי הוא אני. בסופו של דבר יצאנו מהמחקר בידיים ריקות. לא מצאנו אותי.
דווקא אותו גילוי מפתיע, או למעשה חוסר גילוי היה משחרר. כמו משקולות שירדו מהכתפיים. קל הרבה יותר להסתובב בעולם בלי לסחוב את עצמי על הגב.
אז ככה 