״פרחים מתים, עלים מתים״ אמר לי תין-דאם, הנזיר, עם חיוך גדול על הפנים בזמן שהושיט לי את מזמרת היד שלו. מזמרה קטנה וכתומה שעושה רושם שתמיד נמצאת אצלו בכיס. ״פרחים מתים, עלים מתים״ הוא אמר שוב, התקרב אל עץ שהיה קצת גבוה ממני ועמד בתוך עציץ חרסינה גדול. ״צריך להוריד מהעץ את כל הפרחים המתים והעלים המתים כדי שיוכל להמשיך ולצמוח״. וכך ביליתי את היומיים הבאים – ״פרחים מתים, עלים מתים״.
הבוקר יצאתי למרפסת להשקות את הצמחים. כבר מעל שנה עברה מאז אותה מעשיה במנזר ובכל זאת כשראיתי את צמח הלענה קורס תחת משקל העלים המתים אותו משפט הדהד לי בראש. מיד לקחתי מזמרה והתחלתי לטפל בצמחים. לקטום אותם כדי שיוכלו לצמוח.
תוך כדי העשייה, עם קולו של תין-דאם ברקע, הכתה בי התובנה. אולי הכוונה היא לא רק לצמחים? הרי גם אני סוחב עלי פרחים מתים ועלים מתים שמכבידים ומפריעים לי לצמוח.
כל אותן חוויות עבר שטעמן מר. כל אותם קשרים שאני שומר רק כי ״לא נעים״. כל אותן אמונות שיש לי שמחזיקות אותי במקום וכל אותם סיפורים שמי בכלל יודע מי סיפר. כל אלה הם פרחים מתים, עלים מתים.
לא היה נחמד לקחת מזמרה קטנה ופשוט לקטום?
אז ככה 